חיים על תנאי

הבית לא מסודר, הכלים ממלאים את הכיור והשיש.
אפילו כפית להכין קפה- אין. (אם יש משהו שהוא בן אלמוות בחיים האלו, זה הכלים.) 
גם לקראת הסופ"ש כל מיני דברים לא הסתדרו כמו שרציתי.
ושלא אתחיל לדבר על זה שלא היה לי כמעט רגע פנוי לעצמי.

אתמול חזרנו ממסיבת יום הולדת, לתוך בית הפוך.
תכננתי בבוקר לסדר, לנקות, להתארגן ארוחת ערב שתיהיה מוכנה כשנחזור.
אבל לא ישנתי טוב. מחשבות על החטופים עדיין עושות לי לפעמים סיוטים בלילה. אחרי בינג' סדרות בנטפליקס, כשהשעה כבר 7 בבוקר חזרתי לישון- בכל זאת, צריך לתפקד... 
השעה היתה 11:00 כשהתעוררתי. מספיק זמן לאכול, להתארגן ולצאת.

סגרתי את הדלת מאחורי הבעיות והבלאגן, "אתם נשארים בבית, אני הולכת להינות במסיבה." 
לקראת סיום המסיבה ידעתי שעננה מרחפת של כאוס תקבל את פני. אבל אין מה לעשות אני אמא וצריך להתמודד.
אז התמקדתי בכאן ועכשיו והחלטתי להקל על עצמי ולקנות פיצה מוכנה לתנור. ידעתי שאם אזמין, גם אצא בנזק כלכלי וגם בנזק תזונתי. 

בסופר, רגע לפני הקופות בשירות עצמי, הרגליים הלכו בטבעיות למקרר הגלידות, מן הרגל שכזה ללכת לגלידות כשרע לי.
הסכמתי (הודות להעלאת המחירים) לקחת גלידה קטנה. אבל רגע אחד של מודעות וחמלה, גרמו לי לראות שרק עכשיו חזרנו ממסיבת יום הולדת, ושאין צורך במתוקים נוספים. וגלידה היא לא זו שתפתור לי עכשיו את הצרות.
וויתרתי...
 והבית, בטוח. גם אם ממש אתאמץ, לא אמצא שם מתוקים. אולי כפית דבש טהור אם ממש אתעקש.
 
צליל דמיוני של אסימון נשמע באוזניי. וואו, איזו התקדמות. 
זה הרגיש כ"כ לא טבעי ומלאכותי לוותר, שלא התלהבתי. 
כי מה שהכי רציתי באותו רגע זה לברוח למוכר. והמוכר זה: חטיף, שוקולד, גלידה. (אולי רק בסדר שונה) אולי הפיצה לא היתה הדבר הכי מושלם, אבל בהתחשבות בנסיבות היא מושלת.
זה, שלא לקחתי גלידה, שוקולד או חטיף.
זה שגישת "הכל או כלום", "ואם כבר אז כבר" לא היתה שם. הראו שלי שאני במקום הרבה יותר בריא...

אחד הדברים שהכי מפעילים לי את האכילה הרגשית זה בלאגן בבית, דברים שלא מסתדרים וחוסר זמן פנוי.
פעם,  "השילוש הלא קדוש" היה מחולל את "תמונת האידיליה," הייתי מפצה על זה בשבועות של אכילה רגשית ומלחמת התשה נגד כל מה שחדר את הבועה שלי והפר בה ההרמוניה ושלווה.

אחד שהדברים המשמעותיים שלמדתי בתהליך שלי עם מול האכילה הרגשית זה לייצר תנאים.
תנאים הם כמו גשרים שעוזרים לחצות נהר סוער ולהמשיך. 
אתמול בערב, לא היו לי שום תנאים לייצר ארוחה מזינה, להרגיש נינוחה בבית שלי, ולהיות בתדר גבוה. 
אבל כן היו שם תנאים של יצירת מרחב מודע, ששמרו עליי שלא "אאבד את זה". ובתוך המודעות היו עוגנים:
* עוגן ראשון: לא לכעוס, לשפוט או לבקר את עצמי.
* עוגן שני: להיות בנוכחות ולהתמודד גם כשלא ממש טוב לי.
* אבל העוגן הכי עמוק שהיה שם, ולא נתן לספינה להיטלטל, היה השיח הפנימי, ששיקף לי ושם אצבע ושאל אותי מה את יכולה לעשות? ומה את צריכה? הייתי ממש על הקצה לפרוק הכל באוכל ולא עשיתי את זה, דברתי את זה.
הסברתי לבת שלי בצורה נינוחה למה אין לי כוח כרגע להקריא לה סיפור, ושקצת קשה לי שדברים לא הסתדרו כפי שרציתי. וכן, מאוד הרגיע אותי לשתף אותה.

בבוקר,
ידעתי שאני חייבת לנקוט פעולה כדי לצאת מהלופ הזה. באותו רגע החלטתי לדאוג לעצמי ולעשות מעשה.
אז עשיתי וויתורים.
ביטלתי התחייבות כדי לייצר לי תנאים.
נקיתי את הבית, דברתי על זה עם חברה כדי לפרוק, חשבתי על תכנית מגירה- במידה ודברים לא יסתדרו, וגם לקחת רגע של שקט פנוי לבד עם עצמי.

אז גם אם השבוע לא היה 100, אני עדיין במקום אחר ממה שהייתי פעם.
ועל זה אני גאה.
כי מתי רואים את השינויים אם לא בקושי.
הפירות הקטנים שיכלתי לקטוף הראו לי שאני בדרך הנכונה.